אודותי

להטוטנית מקפיצה כדורים באוויר, שואפת שיהיו בתנועה מתמדת. אם אחד מהם נופל לאדמה, היא מרימה אותו ומיד מתחילה מחדש. היא - זאת אני - מלהטטת בין משפחה, יוגה, כתיבה, חברים וטבע. משפחה בשבילי היא יציבות, עוגן, בית וחיבוק. יוגה היא דרך חיים ושי של חסד. כתיבה היא להט פנימי - מאירה, מחממת ושורפת. חברים הם מעגל של חום ושל תמיכה, וחיק הטבע הוא מקור תמידי להשראה.

נולדתי בקיץ 1951 בתל אביב, בת זקונים להוריי, ואחות לשני אחיי הבוגרים והמגוננים. מגן הילדים ואילך, דרך השומר הצעיר והתיכון, שבו רכשתי השכלה במגמה ריאלית, הייתי מוקפת בחברים לנפש. בצה"ל ענדתי דרגות קצונה והייתי שלישה של טייסת בחיל האוויר. תוך כדי לימודיי בתל אביב לתואר בוגר בפסיכולוגיה התחלתי לתרגל יוגה ופגשתי את סְוָואמִי וֶנְקָטֶסָאנַנְדָה. הרגשתי שהגעתי למרחב טוב ומוכר לי באופן מפתיע, ולמורה רוחני שופע ידע וחכמה, הומור ואהבה. מיד לאחר תום לימודיי נישאתי לסרג'יו, חברי לחיים מגיל 19. המשכתי ללמוד מסוואמיג'י בארץ, בהודו, ובכל מקום בעולם שאליו יכולתי להגיע. קיבלתי ממנו כל מה שהייתי מסוגלת לקלוט. בעידודו נסעתי לפגוש יוגים גדולים וללמוד אף מהם. התחלתי ללמד יוגה, לתרגם את ספריו של סוואמיג'י לעברית, ולכתוב ספרים בעצמי. מורי נפטר לאחר עשר שנים מהיום שבו פגשתי אותו לראשונה.

שלוש שנים מאוחר יותר נולדו לסרג'יו ולי שתי בנות מיוחדות ונפלאות, ואני נשאבתי אל תוך הבית פנימה. לא חדלתי ללמד יוגה ולא חדלתי לכתוב. תוך כדי גידולן עברנו לגור במושב בית זית, ואני חזרתי לחבוש את ספסל הלימודים, והפעם לתואר מוסמך בחוג ללימודי הודו באוניברסיטה העברית בירושלים. זכיתי ללמוד סנסקריט מדוד שולמן, ותרבות הודו והגותה מיוחנן גרינשפון. במשך כל אותן שנים נוספו לי חברים יקרים נוספים, וטיולי הבוקר בטבע הפכו למעיין של חיוניות ומרץ.    

האם נדמה לי שאני ממשיכה להקפיץ כדורים צבעוניים באוויר, או שמא הם אלו שמקפיצים אותי? בתוך תנועת החיים הבלתי פוסקת, יש רגעים שבהם אני מרפה את אחיזתי ולפתע הכול שוקט ורוגע ונדמה כי דבר לא זע ולא נע.